פסק-דין בתיק ע"א 2096/08

1.      ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים, לפיו התקבלה תביעת המשיב לפיצוי על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן - חוק הפיצויים) ונפסק לו פיצוי בסך 42,024 ש"ח.

2.      אלה עובדות המקרה כפי שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט קמא: המשיב, נהג אגד, היה אמור לצאת עם אוטובוס נהוג על ידו מחניון אגד בירושלים. הוא הגיע לחניון אגד יחד עם ילדיו, פתח את האוטובוס, התניע אותו וביצע בדיקה שגרתית. במהלך הבדיקה, משהמשיב גילה שחסרה באוטובוס דסקית טכוגרף (להלן - הדסקית), הוא החל לרדת מהאוטובוס כדי להביא דסקית אחרת מאוטובוס סמוך, ותוך כדי ירידתו במדרגות האוטובוס החליק ונפל.

3.      השאלה העיקרית שעלתה בפני בית המשפט קמא וגם בפנינו הייתה אם האירוע המתואר מהווה תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים. בית המשפט קמא השיב על שאלה זו בחיוב. בפסק הדין נקבע שהשימוש בדסקית מתחייב מכוח תקנה 264 ד(ב)(1) לתקנות התעבורה התשכ"א-1961, והוא נועד ליצור מנגנון פיקוח ובקרה על צורת הנהיגה, המהירות, ומספר השעות שבהן מצויים הנהג והאוטובוס על הכביש. מנגנון בדיקה ופיקוח זה, נקבע בפסק הדין, משפיע באופן ישיר ומיידי אף על טיב הנהיגה, צורת הנהיגה, המהירות שבה נוהג הנהג וזמן הנהיגה הרצוף. לפיכך, נקבע בפסק הדין, "יש לראות את הבאת דסקית כצעד שנועד להגשים את המטרה התעבורתית" (סעיף 30 לפסק הדין), ועל כן יש לראות בתאונה כתאונת דרכים.

4.      טענתה הראשונה  של המערערת, היא כי לאור סתירות שנפלו בעדותו של המשיב, בהתחשב בגרסאות שונות לגבי האירוע אשר נמסרו על ידי המשיב ועל ידי בנו, ובהינתן העובדה שמדובר בעדות יחידה של בעל דין, על בית המשפט קמא היה לדחות את גרסתו של המשיב לעניין מטרת ירידתו מן האוטובוס ולקבוע שהמשיב לא עמד בנטל ההוכחה להראות כי ירידתו מן האוטובוס הייתה למטרות תעבורתיות. 

טענה זו של המערערת יש לדחות, שכן מדובר בקביעה עובדתית אשר מעוגנת היטב בראיות שהוצגו בפני בית המשפט קמא.

5.      טענתה העיקרית של המערערת, היא כי בית המשפט קמא טעה בקביעתו כי הירידה מהאוטובוס לשם הבאת הדסקית נועדה להגשים מטרה תעבורתית. לטענתה, להצבת דיסקית הטכוגרף באוטובוס אין כל משמעות תעבורתית, אין לה כל השלכה על אופן הנסיעה באוטובוס או אופן הנהיגה של הנהג, ותפקידה הבלעדי הוא לתעד פרמטרים שונים בנסיעת האוטובוס לצרכים אפשריים עתידיים, בין היתר, לצרכי משטרת ישראל, במקרה של תאונת דרכים או עצירת האוטובוס בידי שוטר.

6.      אין בידנו לקבל טענות אלה של המערערת. כעולה מסעיף ההגדרות שבחוק הפיצויים, "שימוש ברכב מנועי" הוא גם "כניסה לתוך רכב או ירידה ממנו". מכאן, שבירידתו של המשיב מהרכב היה משום שימוש ברכב מנועי. נותרה השאלה האם שימוש זה נעשה, כנדרש בסעיף 1 לחוק הפיצויים, "למטרות תחבורה". בעניין זה מקובלת עלינו עמדתו של בית המשפט קמא, כי לאור תכלית השימוש בדסקית הטכוגרף כפי שפורטה בפסק הדין והעובדה ששימוש זה מתחייב מכוח תקנה 264 ד(ב)(1) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961, המסקנה המתבקשת היא שהבאתה של הדסקית נועדה להגשים תכלית תעבורתית. לפיכך, בירידתו של המשיב מהאוטובוס כדי להביא את הדסקית היה משום שימוש באוטובוס לצרכי תחבורה, ועל כן מדובר בתאונת דרכים.

7.      המערערת מפנה בעניין זה לפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 9084/05 אגד בע"מ ואח' נ' יעקב ינטל (טרם פורסם, 29.10.07). באותו מקרה קבע בית המשפט העליון שתאונה בה נפגע נהג אוטובוס כתוצאה מביצוע סריקה ביטחונית בתוך האוטובוס טרם תחילת הנסיעה אינה בגדר תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים. לטענת העותרת, משנקבע שביצוע סריקה ביטחונית באוטובוס אינה מגשימה צורך תעבורתי, "שוב לא ניתן עוד לקבוע כי פעולות מסוימות עונות על המבחן התעבורתי רק בשל אפשרות עקיפה של השלכה על התנהגות הנהג בכביש".

8.      איננו מקבלים את הניסיון ללמוד היקש מפסק הדין בעניין ינטל לענייננו. זאת, ראשית, משום שבעניין ינטל הנ"ל נקבע שביצוע הסריקה הביטחונית אינו מהווה "שימוש" ברכב כמשמעותו בחוק הפיצויים, בעוד שבענייננו אין חולק על כך שירידה מהאוטובוס היא בגדר שימוש ברכב. אשר לדרישה שהשימוש ברכב יהא למטרות תחבורה, בפסק הדין בעניין ינטל הנ"ל נקבע כי "סריקה ביטחונית מבוצעת על מנת להתמודד עם הסיכון הביטחוני הנובע מאיום הטרור שגבה מחיר כבד ביותר מנוסעי האוטובוסים ומנהגיהם ... [וכי] סיכון זה אינו תעבורתי באופיו" (סעיף 10 לפסק דינו של המשנה לנשיאה כב' השופט א' ריבלין).

אכן, משמעשה טרור אשר מתרחש באוטובוס אינו בגדר תאונת דרכים (למעט מקרה בו האירוע נגרם על ידי השפעתו של מעשה הטרור על השימוש ברכב המנועי), פשיטא שגם תאונה אשר מתרחשת עקב נקיטתם של אמצעים שנועדו למנוע מעשה טרור אינה בגדר תאונת דרכים. אלא שרציונאל זה אינו מתקיים במקרה שלפנינו, שעניינו בנקיטת אמצעים שנועדו למנוע סיכונים תעבורתיים ולא נועדו למנוע סיכונים ביטחוניים.

9.      בעניין גובה הנזק שנפסק המערערת מעלה שתי טענות. הטענה האחת נסבה על גובה הפיצוי שנפסק למשיב בראש הנזק של אובדן השתכרות בעתיד. לטענת המערערת, בית משפט קמא התעלם מכך שהתאונה הייתה תאונת עבודה כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי, וכי מעבידתו של המשיב, אגד, הנה מעסיק מורשה בהתאם לתקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי, שהייתה חייבת לשלם למשיב את מלוא שכרו בתקופת היעדרותו מן העבודה. במקרה זה, טוענת המערערת, אגד קיבלה מהביטוח הלאומי את דמי הפגיעה בסכום של כ - 36,000 ש"ח אך לא שילמה את מלוא הסכום האמור למשיב. כך עולה, לפי הטענה, מהעובדה שהשכר שאגד שילמה למשיב בחודשים הרלבנטיים (11/04-1/05) עמד על סכום כולל של כ - 31,000 ש"ח בעוד שסכום דמי הפגיעה שהמל"ל העביר לאגד עמד על כ - 36,000 ש"ח. במצב דברים זה שבו המעביד לא שילם למשיב את מלוא שכרו, טוענת המערערת, מדובר במחלוקת מתחום דיני העבודה שעניינה ביחסים בין המשיב למעבידתו (אגד), שאין לה  כל קשר לתביעת הפיצויים.

10.  אין בידנו לקבל גם טענה זו של המערערת. אכן, לפי תקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), התשי"ד-1954, "המוסד [לביטוח לאומי] רשאי  להרשות למעביד פלוני ... לשלם בשם המוסד דמי פגיעה לעובדיו", ומשעשה כן ישולמו דמי הפגיעה על ידי המעביד ישירות לעובדיו והמוסד יחזיר למעביד את דמי הפגיעה ששילם. בהסדר זה שבין המוסד לביטוח לאומי לבין המעביד אין כדי לשנות מהדין המחייב לנכות מסכום הפיצוי המשתלם לעובד הניזוק את מלוא דמי הפגיעה. אולם הנטל להוכיח את סכום הניכוי מוטל על המבטחת - הנתבעת. בענייננו המערערת לא עמדה בנטל זה, שכן משהתגלתה אי התאמה בין הסכום שהועבר לאגד על ידי המוסד לביטוח לאומי לצורך תשלום דמי הפגיעה למשיב לבין הסכום ששולם בפועל על ידי המעביד לעובד, היה זה מחובתה של המערערת, שעליה כאמור נטל ההוכחה בעניין זה, לזמן לעדות את הנוגעים בדבר כדי לברר את פשר אי ההתאמה האמורה. משהדבר לא נעשה, לא היה מקום לנכות מסכום הפיצוי דמי פגיעה בסכום העולה על הסכום ששולם למשיב בפועל על ידי המעביד.  

11.  אין לקבל גם את טענת המערערת כנגד הפיצוי בסכום של 5,000 ש"ח, שנפסק למשיב בגין הפסדי רווח ממכירת כרטיסים ועבור אובדן צבירת ימי חופשה, שכן נזק זה הוכח בראיות שהמשיב הציג בפני בית המשפט קמא (סעיפים 18 ו - 20 לתצהיר העדות הראשית של המשיב ועדותו של מר יאלוביץ יצחק בעמ' 6-7 לפרוטוקול).  

12.  הערעור נדחה.  

המערערת תשלם למשיב שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ. 

ניתן היום יח' בתמוז, תשס"ח (21 ביולי 2008) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לבאי כוח הצדדים.